הבית ברחוב מנגו

הבית ברחוב מנגו ספר נוער ממואר
הבית ברחוב מנגו כריכה

הבית ברחוב מנגו בנוי משני חלקים, הראשון הוא הקדמה ארוכה ואישית, מעין ממואר, מפי הסופרת, והחלק שני בנוי מפרקים קצרים מפיה של דמות בדיונית – נערה בת דמותה של הסופרת.

בהקדמה מספרת הסופרת, סנדרה סיסנרוס, על הרקע שלה, על הוריה ועל הציפיות שלהם ממנה.

על אמה היא מספרת: "היא תמיד תמכה בתוכניות של הבת, כל עוד היא המשיכה בלימודים. היא גררה את ילדיה מדי שבוע לספרייה, למופעים, למוזיאונים. האם הזאת שמעולם לא סיימה תיכון".

על אביה היא מספרת: "האב רוצה שבתו תהייה נערת תחזית בטלויזיה, או תתחתן ותביא ילדים".

היא מספרת על עבודתה כמורה לתלמידים שנשרו מהתיכון אבל החליטו לעשות עוד מאמץ להשיג תעודה. מתלמידיה היא לומדת שחייה היו קלים יחסית לחייהם. לחלק מהנערות והנערים יש הורים או בני זוג מכים, לאחרים יש תינוקות שהם צריכים להאכיל לפני שהם יוצאים מבית הספר, ולכמה מהם יש הורים שלוחצים עליהם להפסיק ללמוד הדי לעזור בפרנסת המשפחה.

היא מתייסרת במחשבות: "כיצד יכולה אומנות לעשות שינוי בעולם?… האם היא אמורה ללמד את התלמידים האלה לכתוב שירה כשעליהם לדעת איך להגן על עצמם מפני מישהו שמכה אותם? האם בכוחו של ממאור של מלקולם אקס או רומן של גרסיה מארקס לחלץ אותם מתלאות היומיום?… כיצד תלמד את התלמידים שלה לקחת את גורלם בידיהם, מה היא אמורה לעשות כדי להציל את חייהם?"

היא שואפת להיות סופרת, ומתארת את נסיונות הכתיבה שלה: "לכתוב סיפורים שמתעלמים מגבולות בין סוגות, בין כתוב לדבור… לייצר טקסט שהוא תמציתי וגמיש כמו שירה, לשבור משפטים לפרגמנטים כדי שהקורא יצטרך להשתהות."

החלק השני של הספר כתוב בדיוק כך, בפרוזה שמשלבת שפה גבוהה ושפה מדוברת. במשפטים ארוכים וליריים, ובמשפטים קצרים וחסרי נשימה.

גיבורת החלק השני היא אספֵּרַנסָה, המבוססת על דמותה של הסופרת. אספֵּרַנסָה היא ילדה בת-עשרה, בת למהגרים היספניים, המתגוררת ברחוב מנגו, בשכונה של אנשים קשי יום, עניים, מוחלשים. המבוגרים שנאבקים על פרנסתם, וילדים שנאבקים כדי להשתחרר מהחיים הקשים בבית הוריהם, ומהגורל שיועד להם. אספרנסה מספרת על חייה בגוף ראשון, מתוך תודעה של ילדה שמכירה את אט את העולם ולומדת תוך כדי גדילה.

אספרנסה רוצה להשתחרר באמצעות לימודים והשכלה. ילדות אחרות שמנסות להשתחרר מבית הוריהן באמצעות נישואין או כניסה להיריון בגיל צעיר.

לקראת סוף הספר, כשאספרנסה כבר נערה גדולה, יש קטעים שוברי לב, סיפורי כאב והתפכחות.

"סאלי שיקרת. זה בכלל לא היה כמו שאמרת. מה שהוא עשה. איפה שהוא נגע בי. אני לא רציתי, סאלי. איך שהם אמרו, איך שזה אמור להיות, כל הסרטים וסיפורי האגדות, למה שיקרת לי?"

"סאלי התחתנה כפי שידענו שיקרה. צעירה ולא מוכנה… היא אומרת שהיא מאוהבת, אבל אני חושבת שהיא עשתה את זה כדי להימלט. סאלי אומרת שהיא אוהבת להיות נשואה כי עכשיו היא יכולה לקנות דברים משלה כשבעלה נותן לה כסף…היא שמחה, רק שלפעמים בעלה מתרגז ופעם הוא שבר את הדלת…. הוא לא נותן לה לדבר בטלפון… הוא לא אוהב את החברות שלה, אז אף אחת לא יכולה לבוא לבקר."

והספר מסתיים בפרק קצרצר שבו אספרנסה חולמת על בית משלה:

"לא בית של גבר. או של אבא. בית משלי."

ואכן, מקריאת ההקדמה אנחנו יודעים שאספרנסה הצליחה להיחלץ ולגור בבית משלה. הבית הוא לא רק בית פיזי, אלא בית רגשי, חיים. היא  עזבה את הבית ברחוב מנגו, ויצרה לעצמה בית חדש וחיים חדשים.

מדובר בספר נוגע ללב, מעורר מחשבה על המחיר שמשלמים מהגרים ובני מהגרים על שאיפתם לחיים טובים יותר, על הקשיים של נערות ונשים בחברה פטריאכלית ושמרנית, ועל השכלה ככלי למוביליות חברתית.

זהו ספר מבוגרים, אך הוא מתאים גם לתלמידים בכיתות הגבוהות של התיכון.

מומלץ מאוד.

הוצאת אסיה, תרגום תום דולב.

שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
admin

admin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים קשורים

מה זה?! יש בך שלד!

התלהבתי מהספר "נא לא ללקק את הספר הזה" ושמחתי מאוד לגלות שמחבריו, עידן בן ברק וג'וליאן פרוסט, יצרו ספר חדש. שמו של הספר החדש הוא