פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
אַבָּא
וְאִמָּא,
וְאָח
וְאָחוֹת
וְחָתָן וְכַלָּה
בְּמִרְכֶּבֶת קַלָּה
פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב:
סַבָּא
וְסַבְתָּא,
וְדוֹד
וְדוֹדָה
וּנְכָדִים וְנִינִים
בְּמִרְכֶּבֶת פְּנִינִים.
את השיר כתבה קדיה מולודובסקי ביידיש בשנות השלושים, הוא תורגם לעברית על ידי פניה ברגשטיין, ויצא לאור לראשונה בעברית ב 1945, שנת סיום מלחמת העולם השניה. השיר, שבמקור נכתב כשיר חתונה שמח, הפך לאנדרטה למשפחות הענפות שאינן.
לילדים של ראשית הישוב לא היו סבים וסבתות, לא דודים ודודות, ולא בני דודים. המשפחות היו קטנות, ההורים, אמא ואבא, עבדו קשה, גילויי החיבה כלפי הילדים היו מדודים ונדירים. ההורים נתפשו כדמויות סמכותיות וכל-יכולות ('לאבא שלי יש סולם… אבא שלי הוא הטוב מכולם, אבא שלי הוא הכי מכולם'), והילדים נדרשו לציית, לעזור בבית, ולהתנהג יפה. נורית זרחי אומרת שבאותה תקופה 'הילדים היו צריכים לשתוק. שלא יראו אותם ולא ישמעו אותם'. שמות של ספרים מאותה תקופה: כדאי להיות טוב, אני ילדה חרוצה, אני ילד טוב, תמיד נקי.
בעולם כזה ילדים הרגישו בודדים, חסרי שליטה על חייהם, וגם צברו כעסים. לא פלא שילדים ברחו למשחקי דימיון, לעולם נעים שבו הם אלה שקובעים את הכללים, או התפרצו באלימות. לאה גולדברג היטיבה להבין את נפש הילדים:
כובע קסמים פורסם ב 1949
כל הימים, כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים.
כובע קטן, מקושט נוצה,
העושה כל מה שאני רוצה…
ואמא בערב כבר לא תאמר:
"לכי לישון כבר מאוחר!"
ואבא לא עוד יגער במילים:
"אל תתערבי בשיחת הגדולים!"
וכשאדבר יקשיבו כולם,
כי אני הגדולה בכל העולם.
הילד הרע פורסם ב 1959.
הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי 'שלום' ואמרתי 'תודה',
אמרתי 'סליחה' ו 'בבקשה',
שאלתי תמיד: 'זה מותר? את מרשה?'
ואינני יודע, כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: 'את טיפשה!'
כשהילדים האלה גדלו, הם לא רצו להיות הורים נוקשים ומרוחקים כמו הוריהם. הם רצו להיות קרובים לילדים, ואפילו לשחק ולהשתולל איתם. סופרי ילדים התחילו לכתוב ספרים שבהם דמויות של הורים לא מושלמים, ילדותיים לעיתים, מצחיקים, ולא סמכותיים. דוגמאות: אבא עושה בושות מאת מאיר שלו, אבא אכל דייסה מאת שוהם סמית.
כיום יום הילדים עומדים במרכז החברה, ההורים חגים סביבם ומטפחים אותם. הורי הליקופטר לנסיכים ולנסיכות.
ולא רק ההורים. גם הסבים והסבתות, משתתפים בטיפול בילדים.
בעשורים האחרונים חזרו הסבים והסבתות לחיי המשפחה. בספרים רבים מופיעים סבתות וסבים מעורבים ופעילים בחיי הנכדים והמשפחה.
הפרק מתאר היטב את השינויים שחלו בסמכות ההורים, בתפישת מקומו של הילד במשפחה ובנוכחותם של הסבתות והסבים בחיי המשפחה, כפי שהם משתקפים ביצירות ספרותיות שפורסמו בעברית משנות הארבעים של המאה הקודמת ועד ימינו.
יחד עם זאת בתום הפרק נותרתי עם תחושה לא נוחה. מה שהפריע לי הוא ההתייחסות למשפחות מסורתיות בלבד – משפחות שיש בהן זוג הורים, גבר ואישה. אין התייחסות למשפחות חד הוריות ולמשפחות חד מיניות. ראוי היה שפרק שעוסק במשפחה ובשינויים שחלו בה, לא יתעלם מהשינויים הדרמטיים שחלו בהרכב הבסיסי שלה, ומהייצוגים הספרותיים של שינויים אלה. ההתייחסות היחידה בפרק למשפחה חדשה היא באמצעות הספר 'להתראות באנטארקטיקה' מאת נורית זרחי, שעוסק במשפחה שמורכבת מגבר שאימץ פינגווין.
נוסף לכך, נכון היה גם להקדיש דקות אחדות לילדים שהתייתמו מהוריהם. במדינתנו למודת המתיחויות הביטחוניות נכתבו לא מעט סיפורים ושירים על ילדים שאבותיהם נהרגו במלחמות והם נותרו רק עם אמא.
