סיפרתי (בפוסט הראשון) שהספרנית בספריה העירונית לא הרשתה לי לשאול ספרים כרצוני בטענה שאינם מיועדים לגילי, ושבשלב מסויים התחלתי לחפש ספרים במקומות אחרים. אחד המקומות בהם מצאתי ספרים היה ביתם של סבי וסבתי. בכל פעם שביקרתי אותם הייתי מחטטת בשתי הספריות שלהם. ספריה אחת ניצבה בחדר האוכל ובה היו אנציקלופדיות, ספרי עיון וספרי לימוד שהיו שייכים לאמי ולאחיה. השניה ניצבה במסדרון (הול), והיו בה סדרות של עם עובד, ספרי קריאה, ומעט ספרי נוער.
באחד הספרים שמצאתי אצלם נזכרתי בעקבות יום העיון "מי מפחד מספרות ילדים אמיצה" שהתקיים במרכז מרים רות שבמכללת אורנים. הכנס דן בספרי ילדים שעוסקים בנושאים קשים. יעל מולצ'דסקי דנה בהרצאתה על סיפורו של אתגר קרת "לשבור את החזיר" שיצא לאור כספר ילדים. בסיפור יש אבא נוקשה שמטיל שלטון פחד בבנו, ולפי הרמזים גם באשתו. אבא שרחוק מלהיות אב אידאלי, רחוק מהדמויות ההוריות החומלות, המכילות, העוטפות, שמופיעות ברוב ספרי הילדים.
הספר שנזכרתי בו הוא מחליקים של כסף מאת מרי מייפס דודג'. העותק שבידי יצא בהוצאת מסדה בשנת 1958, עם איורים בשחור-לבן מאת לאה גרונדיג. כשהוא התגלגל לידי הוא כבר היה מצהיב ומרופט, אבל אני הייתי כל כך נואשת לחומר קריאה, עד שלא בחלתי במראה המיושן, וגם העובדה שלא הבנתי את שם הספר לא הרתיעה אותי. (שם הספר כפי שנכתב על הכריכה: מחליקים של כסף. חשבתי שמדובר בספר על כסף – money – ואת המילה "מחליקים" קראתי עם חיריק מתחת לאות ק').
הספר מספר את סיפורם של שני אחים, הנס וגרטל, המתגוררים בעיר הארלם שבהולנד. הילדים עניים מאוד, אמם מפרנסת אותם ואת אביהם בדוחק רב, וגם הנס מסייע בפרנסה בזכות חריצותו ותבונת כפיו. הילדים כה עניים, עד שאין להם כסף למחליקי שלג ממתכת. הם מחליקים בעזרת מחליקי עץ שהנס מגלף בעצמו. למרות המחליקיים הגרועים שלהם, הם מיטיבים להחליק ונרשמים לתחרות ההחלקה העירונית במטרה לזכות במחליקי כסף, למכור אותם, ולתת את הכסף לאמם, לכלכלת המשפחה.
דמותו של האב, רף ברינקר, הממה אותי כילדה. ידעתי שיש אבות רעים, אלימים, מתנכרים, אבל מעולם לא פגשתי אותם בספרים. למעשה עד השנים האחרונות ממש, לא פגשתי הורים לא מתפקדים בספרי נוער.
וכך מתואר האב בפעם הראשונה בתחילת הספר:
– "הוי ילדי, ילדי!", הייתה אומרת (אמם של הילדים, מאטה), "מה טוב היה האיש הזה בטרם הייתה בו יד המחלה. טוב לב היה, עובד חרוץ ונבון מאוד… ועתה, עתה זרים לו אישתו וילדיו! אתה, הנס, ודאי זוכר את אביך בעת ההיא, הלוא כן?… גרטל! מהרי נא לקחת מידי אבא את מחט הסריגה, פן יפצע את עצמו. גם את הנעליים הנעילי נא לרגליו. תמיד הוא מסיר אותן, ורגליו קפאו מקור".
ובהמשך הפרק: "במשך החודש האחרון הזה לא ביקרו אף פעם אחת בבית הספר, כי אי אפשר היה להם לעזוב את אמם לבדה. צריך היה להשגיח על האב ומלבד זה היו עבודות שונות בבית."
בהמשך הספר מתואר: "רף שכב על ערשו הקשה, ונאנח ממכאוביו. מאטה טיפלה בו, הרטיבה את ראשו במים קרים, ובדמעות בעיניה התפללה לאלוהים כי יחדלו מכאוביו… גרטל הביטה עליה בדאגה ושקעה במחשבות. האומנם רע הדבר שהיא אינה אוהבת את אביה ואמה במידה שווה? … בכיתי כשאבא לקח סכין ופצע את ידו, אך כל כך צר לי על אמא!"
יום אחד, בעת שהנס מבקר בעיר השכנה הוא מבחין ברחוב בד"ר בקמן המפורסם. הוא רואה בכך אות משמיים ומחליט לפנות אליו. הוא מספר לו על אביו החולה, על כך שגופו בריא אבל דעתו אינה שפויה מאז נפל מגובה רב בעת עבודתו ונחבל בראשו. ד"ר בקמן מסכים לבדוק את אביו של הנס. לאחר מכן הוא מנתח אותו ומלווה אותו ואת המשפחה בעת ההחלמה. הוא מסרב לקבל תשלום מהמשפחה הענייה.
רף מחלים לחלוטין והחיים חוזרים למסלולם, המשפחה חוזרת לחיות באווירה נעימה ונינוחה. הנס מוקסם ממקצוע הרפואה: "אין דבר מרומם ממקצוע רופא חולים! בכוחו לעזור לעניים, להציל אנשים ממוות.. העבודה הזו היא עבודה נעלה וקדושה!". הרופא הערירי מממן להנס את לימודי הרפואה שלו ומשמש לו מורה ומדריך. הנס הופך לרופא מפורסם.
את הספר קראתי מספר רב של פעמים בילדותי. דמותו של האב היפנטה אותי, תעצומות הנפש של משפחתו הרשימו אותי, ודמותו של הרופא רב החסד נחקקה בלבי.
בקריאה בוגרת העיב דבר אחד על הנאתי מהספר – יחסו של ד"ר בקמן לנשים. דוגמא אחת: "הרופא המפורסם שנא מאוד לדבר עם הנשים, ביחוד כשנגע הדבר נוגע לניתוח. "הנשים פגיעתן רעה", היה אומר, "או שהן פותחות ביללה, או שהן נופלות ארצה מתעלפות." הספר, שנכתב לפני יותר מ 150 שנה, משקף את רוח התקופה בה נכתב. לספר יצאו אינספור מהדורות, גם מקוצרות. לדעתי בגרסאות מקוצרות ומעובדות ראוי להשמיט או לעדן אמירות כאלה.
סיפור בתוך סיפור
באחד מפרקי הספר קוראים הילדים בכיתה סיפור שהתרחש בעירם הארלם לפני שנים. ילד בן שמונה הלך להביא עוגות לאיש זקן שהתגורר מעבר לסכר. בדרכו הביתה ראה שמפלס המים בתעלה עלה מאוד, וכשהגיע לסכר הבחין בפרצה קטנה ממנה זורמים מים. הילד ידע שאם לא תיסגר הפרצה, היא תלך ותגדל עד שהסכר יתמוטט והמים יציפו את העיר. הוא טיפס אל הסכר, וסתם את הפרצה באצבעו. הוא זעק לעזרה אך איש לא שמע, והוא בילה את הלילה הקפוא על הסכר (אמו חושבת שהוא נשאר ללון אצל הזקן). עם שחר מבחין אחד התושבים בילד וממהר להזעיק עזרה. הסיפור הוא ככל הנראה פרי דמיונה של דודג', כי תיירים שביקרו בהולנד גילו שהמקומיים לא מכירים את הסיפור. בשנת 1950 הציבה לשכת התיירות ההולנדית בעיירה ספארנדם פסל המנציח את הילד ואת הסיפור. ובהתאם לכך שוכתב הסיפור בהולנדית כך שיתרחש בעיירה ספארנדם ולא בהארלם.
***
רונית ש' דינצמן
