בהתחלה הופתעתי כששמעתי שהמאייר דוד פולונסקי והבמאי ארי פולמן עובדים על עיבודו של היומן של אנה פרק לנובלה גרפית. זה נראה לי חילול קודש, אבל כעבור שניות אחדות נזכרתי: אפילו חלק מסיפורי התנ"ך עובדו לקומיקס, ספרים ממיטב הספרות העולמית, כמו 'הנסיך הקטן' של אכזופרי ו'הגלגול' של קפקא עובדו לנובלות גרפיות. זו אפילו אינה הנובלה הגרפית הראשונה שעוסקת בשואה – בשנות השמונים יצא לאור 'מאוס – סיפורו של ניצוֹל' מאת ארט ספיגלמן. מישל קישקה יצר נובלה גרפית ששמה 'הדור השני' המתארת את סיפורם של אביו ניצול השואה ושל המשפחה שהקים. רק עוד דקות אחדות של מחשבה נדרשו לי כדי להבין עד כמה גאוני הוא הרעיון לעבד את היומן של אנה פרנק לנובלה גרפית.
ילדים ובני נוער ממעטים היום לקרוא, וכשהם קוראים – אין להם סבלנות לספרים עבי כרס. זמן הקשב קצר, ומסכים שונים מרצדים בסביבה ומפתים בתמונות צבעוניות ובקצב מהיר. הפיכת הספר לנובלה גרפית, מנגישה את הספר לדור חדש, שיהסס לקרוא את היומן עב הכרס של אנה פרנק, אבל את עיבוד הקומיקס שלו יקרא בעניין רב.
פולמן ופולונסקי בחרו טקסטים וסצינות מתאימים במיוחד לאיור. בערך כל שלושים עמודים ביומן המקורי, הפכו לעשרה עמודים ברומן הגרפי. בין הטקסטים משולבים גם קטעים מקוריים מתוך היומן שכתבה אנה פרנק.
האיורים ממחישים את הצפיפות ואת 'סיר הלחץ' הרגשי במחבוא בו הסתתרו שמונה אנשים: אנה בת ה־13, אביה אוטו, אמה אדית, אחותה מרגוט בת ה-16, בני משפחת ואן פלס (שנקראים ביומן ואן דאן) – הרמן, אאוגוסטה ובנם בן ה־16 פטר, וכן רופא השיניים ידיד המשפחה פרידריך פפר (שנקרא ביומן אלפרד דוסל).
כל אחת מהדמויות מאופיינת באופן צבעוני, מלא חיים, אאוגוסטה ודוקטור דוסל מספקים רגעים קומיים רבים.
אנחנו מכירים את דמותה של אנה פרנק מתצלומים מעטים שלה בשחור-לבן. האיורים מעניקים לה הבעות פנים מגוונות ותנועה. האיורים גם מעניקים מוחשיות לנפשה הסוערת. הקוראים מקבלים הצצה לתמונות שיצר דמיונה העשיר של אנה
גם פחדיה של אנה מקבלים צורות וצבעים, והם מצויירים כסצינות פסיכודליות, קולנועיות ומלאות עוצמה.
יש בספר קטעים מהירים, וקטעים שמזמינים התעמקות והשתהות. יש סצינות עדינות ופיוטיות וסצינות מצחיקות, סצינות קטנות ואינטימיות וסצינות מרובות משתתפים. השילוב ביניהם יוצר ספר מרהיב ביופיו שמעניק לקוראים חוויה רגשית עמוקה.
אנחנו רגילים לראות צילומי שחור-לבן מתקופת השואה. איורי הספר צובעים את התקופה בצבע, מעניקים חיים לדמויותיהם של האנשים, מאפשרים לנו להכיר את האופנה של אותן שנים, את אדריכלות הבניינים, את צורת הרחובות ואת הנופים. ההומור הרב שבספר, המודעות העצמית הגבוהה של אנה, מעבירים את המסר שהקורבנות היו אנשים בשר ודם, לא קדושים עגומים, אלא אנשים עם מעלות וחולשות, עם אהבות טהורות ושנאות קטנוניות – אנשים כמונו, בני נוער בדיוק כמו קוראי הספר.
