הילדה אלה מצפה ומקווה לפגוש סנאי. בכל יום היא הולכת לטייל בפארק (בחברת מבוגר כלשהו, שלא נראה בציורים, אבל הטקסט מספר: 'הולכים לטיול בפארק' – בלשון רבים). לפני היציאה היא מכינה לעצמה צידה לדרך ולוקחת אגוז – בשביל הסנאי.
כך יום אחר יום.
אבל היא לא פוגשת סנאי, אלא בעלי חיים אחרים, שאוהבים מאכלים אחרים.
ככל שהשבוע נמשך, היא יוצאת לפארק ובצידה שהיא לוקחת איתה יש, נוסף לאגוז בשביל הסנאי, גם מאכלים עבור בעלי החיים האחרים.
אלה ודאי מתאכזבת יום אחר יום, אבל היא לא בוכה, לא כועסת, לא מחליטה לא לצאת עוד לפארק.
היא ממשיכה לקוות לפגוש סנאי, וממשיכה להתכונן למפגש.
זה מה שאהבתי בספר – הסבלנות, המתינות, ההבנה שדברים שרוצים לא תמיד מתרחשים באופן מיידי.
מה שעוד יפה בסיפור הוא שאלה זורמת עם הסיטואציות שהחיים מזמנים בדרכה (הקונקרטית והמטאפורית), ומכינה מאכלים שמתאימים לבעלי החיים האחרים שפגשה, למקרה שתפגוש אותם שוב.
בחיים לא הכל קורה כמו שמתכננים ומצפים. בסופו של דבר אלה לא פוגשת סנאי בפארק.
אבל אל דאגה – היא פוגשת סנאי במקום אחר. (בחיים יש גם הפתעות, ולפעמים מה שמחפשים רחוק, נמצא קרוב).
האיורים יפים ונעימים לעין, ההליכה לפאק מתוארת באיור קטן שמתמקד באלה ובצידה שלקחה לדרך, והפגש עם כל בעל חיים מתואר באיור גדול המתפרש על פני כפולה מלאה.
איך שרים הילדים בגן? – "סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות!"
אולי יבוא סנאי הוא ספר נפלא על סבלנות לילדי גן.
רונית ש' דינצמן [email protected]
