צמוד לבית הספר היסודי שלי בפתח-תקווה השתרע שדה רחב ידיים. לפעמים יצאנו לשם עם המחנכת או עם המורה לטבע כדי ללמוד מקרוב על עונות השנה, על פרחים, ועל בעלי חיים קטנים. אהבתי את השדה הזה, וטיילתי בו הרבה אחרי שעות הלימודים. בשדה הזה רכשתי את האהבה לטבע ולהתבוננות בפרטי הפרטים שלו.
הורי ואני עזבנו את פתח-תקווה ושנים רבות לא עברתי ליד בית הספר. לפעמים ניסיתי לדמיין איך נראה השדה היום. לפני שנים אחדות פתאום עלה בדעתי לטייל בסביבות בית הספר באמצעות גוגל סטריט ויו. טיילתי בשכונה וברחובות הקטנים, וכשהגעתי לשדה – לא היה לו זכר. במקום ניצבת שכונה של בניינים גבוהים, כבישים ומדרכות.
בית הספר קיים עד היום, אבל לילדים שלומדים בו אין שדה קרוב שאפשר לטייל בו וללמוד מקרוב על הטבע.
הספר "שלג של סביונים" מספר על ילדי גן שנוהגים לטייל בשדה שליד הגן. הם עוקבים אחרי השינויים שחלים בו בעונות השנה, ונהנים לשחק בו, לקטוף פרחים, להכין עוגות בוץ, ובמיוחד לנשוף בראשיו סביונים ולפזר שלג של ציצות זרעים לבנות על פני השדה.
יום אחד, הם מגיעים לשדה ומגלים שבכניסה לשדה מוצב שלט שמודיע שבמקום יבנה פרוייקט חדשני ונוצץ "בנייני יהלום – המגדלים הכי גבוהים בעיר". הילדים מתקוממים נגד הבניה, אבל מרב הגננת מסבירה שבבניינים יגורו ילדים חדשים שיבואו לשכונה. המסר הוא שצריך להשלים עם השינוי העומד להתרחש בשכונה, כי בטבע, וגם במרקם העירוני, שינויים הם חלק מהחיים. הילדים קוטפים בשדה סביונים, ובדרך חזרה אל הגן נושפים בהם, ומפזרים את זרעיהם בשכונה.
הסיפור מסתיים כך: "בחורף הבא יצמח בניין חדש בקצה הרחוב, והמון המון סביונים צהובים, הילדים של השדה ושל סבא סביון יכסו את השכונה כולה".
באיור הסוגר את הספר נראים בנייני השכונה האפורים, וביניהם פורחים סביונים רבים. בין הסביונים עפים פרפרים ודבורים, ומטיילים מבוגרים וילדים. הטבע והעיר חיים בשלום זה לצד זה, זה בתוך זה.
הספר מצטיין בשיוויון מגדרי, בגן יש גננת וגנן, ובנים ובנות במספר שווה מופיעים באיורים. נקודה נוספת לחיוב – ילדים רבים הם בעלי גוון עור כהה – כיאה לגן ישראלי, ויש ביניהם שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים.
.
רונית ש' דינצמן
[email protected]
