בערבה מאובקת, תחת סלע כביר, חי עכברון זעיר, שאף אחד לא הבחין בו. גם במובן המטאפורי: אף אחד לא ראה אותו, לא "ספר" אותו. חיות הערבה דרכו עליו, התיישבו עליו, ואפילו לא שמו לב.
בראש הסלע נהג לשבת אריה גדול. הוא שאג, הוא ציווה, הוא צעק וכל הזמן הראה לכולם כמה הוא חזק.
העכברון הזעיר ייחל להיות קצת פחות עלוב, קצת פחות לא נחשב – קצת יותר אריה. הוא החליט ללמוד לשאוג. למרות הפחד להפוך לארוחה, העפיל העכברון אל ראש הסלע כדי לבקש מהאריה שילמד אותו לשאוג. למראה העכברון נבהל האריה. התברר שהוא פוחד מעכברים (איך זה יתכן? שאלתי את עצמי, ועניתי לעצמי: בדיוק כפי שבני אדם בגובה מטר שבעים פוחדים מג'וקים…)
העכברון הרגיע את האריה, והשניים הפכו לחברים.
בסופו של דבר העכברון לא ביקש ללמוד לשאוג. הוא גם לא מצא את השאגה הפנימית שבו ולא למד לשאוג בכוחות עצמו (חשבתי שזה יהיה סוף הסיפור). העכברון נשאר עכברון, הוא מצא את מקומו בחברה בלי לשאוג, בלי לאמץ התנהגות וגינונים של מישהו אחר.
והאריה? מאז הוא שואג רק כשהוא צוחק.
מתברר שהשאגות, השרירים, האיומים ושלטון הפחד שלו היו רק גינונים שהוא אימץ רק כדי להסתיר את העובדה שבתוכו מסתתר פחד, שהוא לא באמת חזק.
גם האריה וגם העכבר עברו תהליך בסיפור. שניהם התגברו על פחד ומצאו בתוכם עוצמה.
סיפור שהוא משל מודרני. העכברון יכול להיות ילד שקט ובלתי מורגש, האריה – ילד שכולו רעש וצלצולים, או אולי מבוגר שמטפח שרירים ונוסע במכונית מנקרת עיניים שמתוכה בוקעת מוזיקה מחרישת אוזניים.
נוסף להנאה מהסיפור ומהתובנות שהוא מעניק, נוספת הנאה אסתטית מהשפה ומאיורים.
התרגום והחריזה של גליה אלוני –דגן נפלאים, הסיפור קצבי, קולח ומתנגן. האיורים של ג'ים פילד מלאי צבע והומור, ומגוּונים מבחינת נקודות המבט של המאייר – מבט מלמעלה, מבט מלמטה, איורי תקריב, ואיורים פנורמיים.
.
רונית ש' דינצמן
