בילדותי אהבתי מאוד את הסיפור "הביצה שהתחפשה" מאת דן פגיס. כשחזרתי אליו כבוגרת, הזדעזעתי מהקטע:
"גם התרנגולת הכירה אותה.
– איפה היית, ביצתי שלי? כבר מזמן רציתי לשבת עליך. לדגור כמובן.
– אמא, אינני רוצה, אמרה הביצה, תני לי להתגלגל בעולם.
– אולי בפעם אחרת, אמרה הדוגרת, ועכשיו תעשי בדיוק כמו כולן.
וכבר דגרה עליה."
הביצה אמרה במפורש "אינני רוצה" אבל למרות זאת התרנגולת התיישבה עליה. הביצה לא חשה דחף לייצר בתוכה אפרוח, אלא זה נכפה עליה. התרנגולת הכריחה אותה להיות כמו כולן. בעצם הפיכתה לאם, גם נמחקה זהותה הקודמת, היא כבר לא ביצה.
אמירה נוספת שלא מצאה חן בעיני בסיפור: "עכשיו התחפשה הביצה לפטריה, אמנם שמנמונת, אבל נחמדה מאד".
*
לפני כשנה נתקלתי בקול קורא לכתוב קאברים לסיפורים ישראלים קאנוניים.
בדחילו ורחימו, באצבעות רועדות, כתבתי את הגרסה שלי ל"הביצה שהתחפשה".
הסיפור המקורי עצוב מאוד בעיני וגם מקומם. הסיפור שכתבתי על פיו הוא סיפור של חתירה להגשמת חלום, אי כניעה למוסכמות חברתיות, יציאה מגבולות הבית והחברה אל העולם, והצלחה להגשים את החלום.
לסיפור שלי קראתי "הביצה שהתמרדה", ובאמצעותו הענקתי לגיטימציה וקול ולביצים שרוצות להתגלגל בעולם ולצאת מתוך החצר המגודרת בה נולדו. (גדר, כמחסום פיזי, וגם במובן של סייג, מגבלה), וגם לביצים שאינן מרגישות דחף לייצר בתוכן אפרוח.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא:
הביצה שהתמרדה
היה היתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה, מפני שלא רצתה לרבוץ כל היום על הקש, בתוך בית התרנגולות.
היא רצתה לעוף גבוה, כמו הציפורים, לראות מה יש מעבר לחצר, להכיר את העולם.
אבל היא יכלה רק להתגלגל ולהתהפך על הקרקע.
ממש צרה צרורה! התעצבה, האם לא אצליח לצאת אל העולם הגדול?
פתאום צץ בה רעיון נפלא: אתחפש למשהו אחר!
.
התחפשה לפרח.
צבעה את עצמה בצבע אדום, הדביקה סביבה עלים כחולים, התגלגלה עד שהגיעה לגינה ועמדה בין העשבים.
מישהו יראה אותי, חשבה, יראה אותי ויקח אותי איתו.
שתי ילדות עברו שם. "איזה פרח משונה", אמרה ילדה אחת, "הוא חלק וקרח ובכלל אין לו ריח."
"זו ביצה." אמרה הילדה האחרת.
ושתיהן הסתלקו בריצה.
.
התחפשה הביצה לפטריה.
חבשה כובע אדום, ציירה עליו נקודות לבנות, התגלגלה ועצרה מתחת לעץ האורן.
מישהו יראה אותי, חשבה, יראה אותי ויאסוף אותי ויקח אותי מכאן.
שלושה ילדים התיישבו תחת העץ, אחד מהם הביט בה בתימהון וקרא: "הפטריה הזו
יש לה קליפה קשה ורגל מתנדנדת, זו ביצה!"
.
היא לא נתנה לעצב להשתלט עליה, וניסתה מחדש:
הדביקה לראשה פקק של בקבוק, משני צִדיה הדביקה ידיות, והנה היא כד!
התגלגלה ועצרה ליד הברז.
מישהו יראה אותי, חשבה, יראה אותי, יקח אותי, ויביא אותי לאי-שם.
חתול שעבר שם שאל: "מה זה? האם אתה כד? אין לך פתח, אי אפשר לשים בתוכך חלב וגם לא מים, חבל!"
.
מה אפשר לעשות? חשבה הביצה. חשבה וחשבה, ומצאה:
התחפשה לליצן.
חבשה מצנפת עם פונפון, ציירה על עצמה גבות, עיניים, אף, פה מחייך.
התגלגלה ועמדה ליד השביל.
מישהו יראה אותי, חשבה, יראה אותי ויקח אותי מכאן.
עדר כבשים עבר בשביל, "אינך מצחיקה, את טפשית." אמרו לה הכבשים. "רואים שאת ביצה."
.
ניסתה הביצה תחפושות אחרות.
התחפשה לסל ולשעון ולתפוח אבל שום דבר לא הועיל. בכל פעם זיהו אותה מיד. "את ביצה מחופשת", אמרו לה.
.
גם התרנגולת זיהתה אותה.
"איפה היית, ביצתי שלי? כבר מזמן רציתי לשבת עליך. לדגור כמובן."
"אמא, אינני רוצה," אמרה הביצה, "תני לי להתגלגל בעולם."
"שטויות את מדברת!" אמרה הדוגרת, "את צריכה לעשות בדיוק כמו כולם."
וכבר עמדה לשבת עליה,
אבל הביצה התגלגלה וברחה –
התגלגלה והתגלגלה, ולא עצרה,
התגלגלה עד שיצאה מבין עמודי הגדר,
והנה היא מחוץ לחצר,
חופשיה.
.
היא המשיכה להתגלגל, עברה בעשבים, חצתה שדות, חלפה על פני העיר, התגלגלה בחולות, והגיעה אל המים הכחולים –
הנה הים!
הנה אוניות!
היא התגלגלה לתוך אוניית מפרשֹים, ואז, אט אט, במאמץ גדול, טיפסה אל ראש התורן המרכזי, ונעמדה בקצהו.
היא התרגשה,
אני רואה את האוקיאנוס!
אני רואה את האופק!
.
היא המתינה,
היא ציפתה.
יום אחד האוניה נעה, האוניה זעה, האוניה זזה – אנשים עלו אל האוניה!
מתחו את המפרשים, והיא הפליגה.
מאז מפליגה הביצה בין ימים וארצות, רואה נופים מרהיבים, פוגשת אנשים וחיות, לומדת שירים בכל השפות.
סוף סוף היא עושה מה שתמיד רצתה לעשות – להכיר את העולם.
סוף סוף היא – היא, בלי תחפושות,
היא טיילת וחוקרת ארצות.
רונית ש' דינצמן
