טלי מגיעה עם הוריה ואחיה לבקר את סבה וסבתה. לכולם יש מצב רוח טוב אבל טלי עצבנית וכעוסה בגלל משהו שקרה בדרך. סבתה מנסה לפייס אותה, אבל ללא הועיל. מאוחר יותר מגיעים גם בני הדודים, אבל מצב הרוח הטוב שלהם לא דבק בה. היא מתיישבת תחת שולחן האוכל הגדול, מתכדרת, ואומרת שהיא קיפודה. כולם נהנים מהארוחה, וטלי – עדיין מתחת לשולחן. בהתחלה עוד מנסיים לשכנע אותה לצאת, אבל בסוף מוותרים.
פתאום זוחלת אל מתחת לשולחן טלי, בת דודתה, ומצטרפת אליה. שירה ואומרת שגם היא קיפודה. בניגוד לכל שאר בני המשפחה שירה לא מוחה על קיפודיותה של טלי, אלא מקבלת אותה כקיפודה. שירה פשוט נמצאת איתה, בלי שכנועים ובלי הטפות. אט אט "מפשירה" טלי, ושתיהן יוצאות מתחת השולחן ומשחקות עם בני הדודים.
כשהכל שב על מקומו – חיה חדשה צצה בבית – נמרה כועסת. זו הסבתא שכועסת שהרעש שהנכדים עשו העיר אותה ממנוחת הצהריים. טלי, יודעת מה לעשות במצב שכזה. היא פשוט נמצאת עם סבתא שלה, ואט אט מפייסת אותה.
זה סיפור על חיי היום-יום, על כעסים שכולם מכירים, ואיך הכי טוב לעזור לכועס ולנעלב – פשוט להיות איתו ברגעים האלה. אט אט, הכעס שלו יתפוגג.
האיורים של זויה צרקסקי-נאדי צבעוניים, עשירים בפרטים ומלאי הומור. מעילי הפרווה (המלאכותית) של טלי ובת דודתה הופכים לקוצי קיפוד. החלוק בדוגמת נמר של סבתא – צובע את כל גופה כשהיא הופכת לנמרה.
באיורים רואים גם שהמשפחה היא משפחה מעורבת – אמה של טלי בהירת עור ואביה של טלי כהה עור. אין שום מילה על זה בטקסט, זה נתון שלא מתעכבים עליו, וזה נהדר, זה הופך את העובדה הזו ל"נון אישיו". עוד משהו שאין לו התייחסות בטקסט אלא רק באיורים: אבא של בני הדודים מופיע פעם אחת באיורים, בתחילת הספר, כדוב חום שיושב בכורסה וקורא עיתון. זה גם מרמז על הבאות, גם מצחיק, ואולי גם מעביר מסר שלכל אחד מותר לפעמים להיות קיפודה "ברוגז", נמרה כועסת או דוב שתקן.
ספר מקסים, על אמפתיה והכלה, על כעס והתפייסות.
בדף האחרון של הספר כתוב שהסיפור נכתב על פי המעשייה של רבי נחמן מברסלב "מעשה מבן מלך שנפל לשיגעון". בסיפור לא מורגש מקור ההשראה החסידי, ואם לא הייתי קוראת את העובדה הזו, זה לא היה עולה בדעתי. מדובר בסיפור אוניברסלי ומחמם לב שמתאים לכל מקום ותקופה.
.
את הסיפור כתבה תמר וייס- גבאי, איירה זויה צ'רקסקי-נאדי, הספר מנוקד ומתאים לבני חמש ומעלה. הוצאת כנרת.
.
