האביב הוא זמן של התחדשות, דור צמחים חדש נובט ופורח, גוזלים בוקעים, גורים נולדים. בחג הפסח אנחנו מצווים לספר לילדינו את קורות עמנו בדורות הקודמים. זה בדיוק הזמן המתאים להמליץ על שני ספרי ילדים עדינים ורגישים שמתארים חוויות ילדות שעוברות במשפחה מדור לדור.
גוזל השלולית, מאת ג'ין ויליס, איורים: גון מילפורד. הוצאת איגואנה וכנרת
זהו אחד מספרי הילדים האהובים עלי ביותר.
הסיפור מובא בגוף ראשון מפיה של ילדה שמספרת שכשהייתה קטנה הלכה עם אחותה לחפש בריכת קסמים ביער הפעמוניות. הן קיוו לדוג סלמנדרות (סלמנדרה היא דו-חי, אבל גם יצור מיתולוגי אגדי), אבל דגו משהו הרבה יותר טוב – גוזל שלולית. גוזל השלולית הוא יצור חמוד להפליא, בגודל צפרדע, כחלחל, עגלגל ורך.
הילדות שמות אותו בצנצנת, ומחביאות אותו במחסן שבחצר. הן לא מספרות עליו לאמא שלהן, כי הן הלכו ליער הפעמוניות שלא בידיעתה, ופוחדות שהיא תכעס. הן מכינות לגוזל השלולית בית בתוך דלי, עם אבני חצץ, צדפים ומים צלולים. הן מטפלות בו במסירות, מאכילות אותו בפירורי עוגה, מכינות לו קולר ורצועה, ולוקחות אותו לטיולים בשדה. למרות הטיפול האוהב, גוזל השלולית נעשה חולה ומדוכא. הילדות יושבות בצריף ובוכות למראה גוזל השלולית שלהן, ואמן מוצאת אותן. כשהיא מגלה מה יש בדלי, היא לא כועסת. היא מחייכת ועיניה נעשות לחות. היא אומרת שלא ראתה גוזל שלולית מאז שהייתה ילדה קטנה. בנותיה מבקשות ממנה שתבריא אותו, אבל היא אומרת להן שגוזל השלולית הוא יצור בר, שהוא לא אמור לאכול פירורי עוגה, לגור בדלי, וללכת עם רצועה. הילדות מבינות שאם הן באמת אוהבות את גוזל השלולית, הן צריכות לעשות מה שטוב בשבילו, גם אם זה אומר להיפרד ממנו. הילדות ואמן הולכות אל היער ומחזירות אותו לשלולית. 'לא ראינו אותו שוב. אני חושבת שהוא גדל והיו לו גוזלים משלו.' כך מסכמת הילדה את הסיפור.
בדף הבא היא ממשיכה לספר: 'באביב שעבר הבת שלי מצאה את בריכת הקסמים, ונחשו מה היא ראתה…' וכך אנחנו מבינים שלא ילדה סיפרה סיפור שקרה לה כשהייתה קטנה יותר, אלא אישה מספרת סיפור שקרה לה בילדותה וקרה גם לבתה. הבת של המספרת דומה כל כך לאמה של המספרת – היא ג'ינג'ית, נועלת מגפיים אדומים ולובשת בגד מנוקד. גם הצבע הג'ינג'י והטעם בבגדים עוברים במשפחה…
אנחנו פוגשים בסיפור שלושה דורות: אמא, בת וסבתא, וחוויית ילדות שחוזרת בכל דור ומשותפת לשלושתן.
הסיפור מלווה באיורים עדינים ומרובי פרטים, בטכניקה של צבעי מים ועפרונות, שמוספים לאווירת הקסם שבספר.
לאחרונה פגשתי ספר ילדים חדש, שעורר בי את אותה צביטה בלב.
בובות של נייר, מאת ג'וליה דונלדסון, איורים: רבקה קוב. הוצאת כנרת
אנחנו פוגשים ילדה עליזה שאמא שלה עוזרת לה להכין בובות נייר. הילדה קוראת לכל בובה בשם, משחקת איתן במשחקי דימיון נהדרים, עד שמגיע ילד מרושע, גוזר את הבובות לחתיכות קטנטנות תוך קריאות: "אתן תיעלמו לנצח!"
אבל בובות הנייר לא נעלמות. פיסות הנייר מתחברות, חוזרות להיות בובות, ועפות אל תוך הזיכרון של הילדה הקטנה, שם הן מוצאות 'המון דברים נפלאים מכל הימים ומכל השנים'. בין הזיכרונות הנפלאים שהבובות מצטרפות אליהם יש סבתא טובה, שמתוארת גם באיור.
הספר מסתיים בכך שהילדה הקטנה גדלה והפכה לאמא, שעוזרת לבתה הקטנה להכין בובות נייר. גם הבת הקטנה קוראת לבובות שלה בשמות, ומשחקת איתן. גם בסיפור הזה אנחנו פוגשים שלושה דורות, סבתא, בת ונכדה, ותחביב שעובר מדור לדור (הסבתא אמנם לא מכינה בובות נייר, אבל היא מאויירת כשהיא עוסקת ביצירה מסוג אחר – סריגה). גם הסיפור הזה מלווה באיורים עדינים בטכניקת צבעי מים ועפרונות.
נראה שלא במקרה נבחרו לשני הספרים מאיירים שאיירו בטכניקה ידנית מסורתית ועדינה, ולא באיורים ממוחשבים ורוויי צבע.
דברים משותפים נוספים לשני הספרים: בשניהם המספרת היא אמא שמספרת על ילדותה, ובשניהם אנחנו לא יודעים את שמה הפרטי של המספרת, בחירה אומנותית ההופכת את הסיפורים לסיפורים אוניברסליים שיכולים להתרחש בכל מקום ובכל זמן.
שני הספרים האלה הביאו אותי לחשוב אלו תחביבים או חוויות עוברים במשפחתי מדור לדור. מצאתי: סבתי ז"ל, אמי, אני וילדי – לכולנו נטיות אומנותיות ויצירתיות. כולנו בילינו שעות רבות ביצירה – רקמה, תפירה, סריגה, ציור, כיור, ויצירה, וגם הענקנו השראה זה לזה. בצילום – גוזל שלולית שבתי הכינה לי ליום הולדתי לפני שנים אחדות.
