'אייזנוולד, ברמן, ברין, ציגלר, דולגין, אטינגר, פיש, גולדין, גרינברג, הלר, איזביצקי, יארבלום, כץ, לופגאס, לוסטיג, מארין, נירנשטיין, אושמיאן, פאוזנר, פומרנץ, רשקס, רובין, סגל, שטרן, טבצ'ניק, טננבאום, אונטרמן, וייס, זומר, זוננפלד"
שש פעמים ביום, בתחילת כל שיעור, הוקראה רשימת שמות התלמידים בכיתתו של בנימין טנא (טננבאום מהרשימה) בבית הספר היהודי בורשה. אחרי שינון חוזר ונשנה שכזה, הוא זוכר אותה בעל-פה גם עשרות שנים לאחר שסיים את בית הספר.
'הנני!, הנני! הנני! הנני!…' ענו התלמידים ששמם הוקרא.
טנא גם זוכר את הילדים מאחורי השמות: 'כל אחד ותכונותיו: נדיב או צר עין, שאפתן או ותרן, אמיץ או פחדן, בעל-אגרוף או חלשלוש, אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.' התיאור הזה יפה בעיני, כי הוא לא הופך את הילדים לקדושים, אלא מתאר אותם כפי שהיו, ילדים ככל הילדים, בעלי צדדים חיוביים וצדדים שליליים.
כל אחד מפרקי הספר מתאר בשפה שנונה ושופעת הומור, מאורע אחד או תקופה מסויימת.
אחד הפרקים המצחיקים עוסק בתירוצים המופרכים שנתנו הילדים המאחרים למורה המכונה עוג מלך הבשן שקידם את פניהם בשער בית הספר מדי בוקר. בפרק אחר מספר טנא על המעיל המרופט שירש מאחיו הגדול, והתרפט עוד יותר לאחר שגם הוא השתמש בו. הוריו חסכו פרוטה לפרוטה וקנו לו מעיל חדש. טנא הקטן כשל והסתבך במעיל שהגיע עד קרסוליו, והפך לנושא ללעג בשכונה ובבית הספר. אמו עודדה אותו: 'בני, לא כל שנה אנו זוכים לקנות לך מעיל חדש… עוד שנתיים-שלוש והמעיל יהיה בדיוק לפי מידתך'. לא יכולתי שלא להיזכר בשיר 'גלגוליו של מעיל' מאת קדיה מולודובסקי.
בפרק עסיסי במיוחד מספר טנא על מורה חדשה, צעירה ויפה, שכל תלמידי הכיתה התאהבו בה. מתברר שגם המורה עוג מלך הבשן התאהב בה, והשניים התחתנו. בטנה התופחת של המורה בשילוב אהבתם הנכזבת, העניקה להם רעיון לתעלול חדש וחצוף במיוחד. מסופר גם על העתקות במבחנים, מעשי משובה, פחד ממורים קפדנים, יריבויות, חברויות, תגרות עם ילדים פולנים, אנטישמיות הולכת וגוברת, שרירן יהודי בשם זישה ברייטברד שמשיב ליהודים את כבודם. הספר מסתיים בטיול שנתי באוניה על הוויסלה שכמעט נגמר באסון כשהאוניה עלתה על שרטון. הילדים חולצו, וטנא מתאר: 'כשהוקראה רשימת התלמידים, ענו כולם: 'הנני!, הנני!, הנני!… כולנו היינו שם, איש לא נעדר!'
כל פרקי הספר מצטרפים יחד לתיאור הווי חיים בורשה שלפני השואה.
את אחרית הדברים כתב טנא כבר בהקדמה לספר. הוא מספר שעלה ארצה לפני המלחמה, ורבים מבני כיתתו אבדו. על המעטים שניצלו הוא כותב 'בטוחני שגם הם על משכבם בלילות שומעים, כמוני ממש, את הקול הקורא 'אייזנוולד, ברמן, ברין, ציגלר… והם, שלא כמוני שנתמזל מזלי מזלי ועליתי ארצה לפני השואה, הם שראו במו עיניהם את התבערה הגדולה שהצית הצורר הנאצי בעיר ילדותי ונמלטו מתוך האש כאודים עשנים ממלמלים: 'איננו! איננו! איננו! איננו!'
רשימת שמות התלמידים בכיתה, מקבלת משמעות מצמררת, הופכת לרשימת שמות נספים.
כמעט כל הילדים האלה, השובבים, המהססים, התוססים, המתקוטטים, המאוהבים, המקווים, המצפים לגדול ולמלא את המעילים – אינם.
הספר יצא בספריית דן חסכן, וניתן להשיגו בחנויות יד-שניה. אני מקווה שיצא לאור מחדש.
***
רונית ש' דינצמן
