במשך שנים היו שמורים בזכרוני רסיסי סיפור שהרשים אותי בילדותי. סיפור שעורר בי מחשבות רבות, סיפור שלא קראתי דומה לו לפני כן. זכרתי את המשפט האחרון, הדרמטי, שלו: 'ואבקוסמוס שתה את כוס התרעלה'. זכרתי גם שהמורה סילביה לימדה אותו בשיעור ספרות. סילביה הייתה המחנכת שלי בכיתות ה' – ו'. ספרות למדנו מתוך "מקראות ישראל". רציתי מאוד לקרוא אותו שוב, לפגוש את הסיפור וגם את הילדה שהייתי, ולהבין מה הרשים אותי כל כך.
יום אחד עלה בדעתי לחפש באינטרנט את המשפט "ואבקוסמוס שתה את כוס התרעלה". חשבתי שאולי בעזרתו את שם הסיפור. חיפשתי ומצאתי! הסיפור נקרא "סולון בלודיה" וכתב אותו לא אחר מאשר בנימין זאב הרצל.
נותר לי רק למצוא את הסיפור עצמו. רציתי לקרוא אותו בדיוק כפי שקראתי אותו בילדותי, מתוך 'מקראות ישראל'. לא ידעתי אם למדתי אותו בכיתה ה' או בכיתה ו', ולכן חיפשתי את מקראות ישראל של שתי הכיתות. חודשים אחדים חיפשתי את הספרים בחנויות יד שניה, ולבסוף הצלחתי להשיג אותם.
קראתי שוב את הסיפור.
אכן סיפור מפעים ומעורר מחשבה, סיפור שלמעשה שייך לז'אנר הפנטסיה, ועוסק בסוגיה חברתית מרתקת. אבל… הסיפור לא מסתיים במשפט "ואבקוסמוס שתה את כוס התרעלה" אלא במשפט 'ואבקוסמוס שתה.'
אני מדפדפת שוב במקראות ישראל. נפעמת מהעושר הספרותי. מיטב הסופרים ומיטב השירים והסיפורים מהארץ ומהעולם. נזכרת בתחושת ההתעלות שהעניקו לי, בעולמות שנגלו לי, בתובנות שגיבשתי, ברגישות שפיתחתי, בתפישת העולם שלי שהתעצבה בזכותם. לא הייתי אותה ילדה, ואותה אישה בוגרת, בלי שיעורי הספרות של ילדותי.
לא רק לימודי ספרות העשירו אותי ביצירות מופלאות. גם לימודי המוזיקה. אני לא מתכוונת רק למוזיקה וללחנים, אלא גם לשירים שלמדנו. כפי שהיו מקראות ישראל לשיעורי ספרות, היו שירונים לשיעורי מוזיקה, לכל כיתה שירון משלה. מתוך השירונים למדנו לשיר את מיטב הפזמונים ושירי המשוררים. אני גם השתתפתי במקהלת בית הספר, כך שהיו לי 'שעות נוספות' (בעיקר שעות אפס) עם השירונים. נהניתי לקרוא את השירים, לא רק לשיר אותם. הוקסמתי מהשפה העשירה, מהחריזה המדוייקת והמתנגנת, ומהמילים שלא פגשתי בכל יום.
גם הבלדות שלמדנו בכיתה ז' השפיעו על מאוד. הסיפורים קורעי הלב שסופרו בלשון עילית, בחריזה ובמשקל מדוייק, כישפו אותי בקסמם האפל. הייתי ילדה שכתבה יומנים, שירים וסיפורים. הבלדות השפיעו עלי כל כך, עד שבמשך תקופה ארוכה כתבתי בלדות מרגשות, שהתרחשו ביערות רחוקים, בזמנים אחרים, והוליכו את הקורא (אני בלבד) אל עבר סיומים סוחטי דמעות.
דווקא כיום, כשילדים קוראים פחות בשעות הפנאי שלהם (כי יש משחקי מחשב וטלפון) חל צמצום בלימודי ספרות. מצער מאוד שכך הם פני הדברים, כי ספרות היא מתנה נהדרת לילדים ולבני נוער. הם נמצאים בגיל שבו התודעה נפתחת אל העולם, בגיל שמתחילות תהיות ומחשבות קיומיות, גיל של לבטים ומצוקות. הספרות מעניקה הד למחשבות הללו, פותחת אופקים, פוקחת עיניים, עוזרת למצוא תשובות, ומעניקה נחמה.
