כשכתבתי את ספרי לב היער תכננתי לשלב בו איורים בוטניים. הספר מתרחש במשך שנה בדיוק, וחשבתי לשבץ בראש כל פרק איור של פרח, בהתאם לתקופת השנה בה הוא מתרחש. חשבתי שכך אוכל לייצג מעגל של שנה שלמה באמצעות פרחים, וגם להעשיר את הספר במידע. כדי ללמוד על איור בוטני ולקבל השראה קניתי בחנויות יד-שניה, אחרי חיפושים רבים, ספרים עם איורים בוטניים של ברכה לוי אביגד, ורות קופל, שתיהן ילידות גרמניה שעלו ארצה בשנות השלושים.
לבסוף החלטתי לא לשלב בספר איורים בוטניים. הגעתי למסקנה שהם עלולים להעביר מסר שגוי על הספר. יש בו מידע על פרחי הכרמל ועל אקולוגיה, ואין צורך להוסיף עוד מידע בצורת איורים בוטניים. הרי הספר אינו ספר לימוד אלא ספר הרפתקאות. לב היער הוא סיפור על חברת פיות נוקשה, גיבורה שמנסה לתקן עוול חברתי, מסע אישי מלא אומץ ותושיה, וגם הרבה קסם. האיורים שציירתי לבסוף אינם דומים כלל לאיורים בוטניים.
איוריה של ברכה לוי אביגד הופיעו בכרזה המיתולוגית שהובילה את הקמפיין למען הגנה על פרחי הבר. האוגדנים הראשונים שאיירה, פרחי הכרמל 1957 ופרחי החוף והכרמל 1960, פורסמו על ידי מחלקת החינוך של עיריית חיפה ביוזמתו של אבא חושי.
רות קופל עבדה במשך שנים עם חלוצי המחקר הבוטני באוניברסיטה העברית, מיכאל זהרי ורות פיינברון-דותן ואיוריה מלווים את מפעלם הגדול, פלורה פלשתינה, אנציקלופדיה מצוירת הכוללת את כל צמחית ארץ ישראל.
ספרים אלה, יחד עם ספרים נוספים, אלבומי קלפים עם תמונות פרחי בר שאספו ילדים בשנות השישים, הפוסטרים שהיו תלויים בכיתות, העניקו לילדים היכרות עם הטבע הישראלי וחינכו לשמירת טבע ולהגנה על צמחים נדירים. בזכותם לא יעלה בדעתו של אף אחד לקטוף רקפות בר, תורמוסים וחצבים.
גינת בר מאת מאיר שלו, איורים: רפאלה שיר
מאיר שלו, ששנותיו כשנות המדינה, רכש ידע ואהבת טבע בילדותו. הוא למד אותם בבית הספר, בשיעורי טבע, אבל גם בשיעורי תנ"ך וספרות שנערכו בשדות הפתוחים ובמקומות התרחשות האירועים. הוא צבר ידע גם בטיולים, בשיטוטים ובהתבוננות ארוכת שנים. הספר גינת בר אינו ספר נוער, אבל הבטחתי לכתוב בבלוג 'על ספרי ילדים ונוער, וגם על החיים'. גינת בר הוא ספר על החיים.
תוך התבוננות בחילופי העונות במשך שנה בגינת בר, מהרהר שלו על חייו האישיים ועל החברה הישראלית. בני נוער מהזן המהורהר, אלה שאוהבים ספרים עם תובנות על החיים, ואלה שנוהגים לצלם קטעי ספרים מלאי תובנות ומעוררי השראה, יהנו ממנו מאוד. (היום אני כבר לא נבוכה לגלות- אני הייתי נערה כזאת).
חוויית הקריאה שלי
בגב הספר כתב שלו: "הספר הזה הוא לא ספר הדרכה ולא ספר לימוד, לא של בוטניקה ולא של גינון. אין הוא אלא קובץ של רשימות על גינת בר צנועה אחת ועל הגנן שעובד ושומר אותה."
כבר בתיאור הקצר הזה אפשר לטעום מהכתיבה של שלו, שמצטיינת בדקויות לשוניות, ארמזים, רמזים והקשרים רבים.
שלו כתב "עובד (ושומר) אותה". הוא לא כותב "עובד בה" אלא "עובד אותה". זהו צירוף מילים השמור לעבודה דתית, לפולחן. בניסוח העדין הזה אפשר להרגיש את חרדת הקודש של שלו כלפי הטבע, ואת צניעותו בבואו אל הגינה. הוא לא בא לשנות אותה, הוא לא בא לעבד אותה, הוא בה לעבוד אותה. הוא בא לשמור על הטבע כפי שכוהן ניגש אל בית המקדש שלו ואל מלאכתו.
שלו חולק עם הקורא את הידע הרחב שלו ומלווה אותו בפרשנות אישית ובסיפורים היסטוריים. כתיבתו שופעת הומור. לפעמים מדובר בהלצות מפורשות, ולפעמים מדובר בהומור דק שנובע מהשימוש שלו במילים טעונות, בשברי שורות מתוך שירים, ובקטעי פסוקים תנ"כיים, שהוא שותל בתוך תיאורים אינפורמטיביים לכאורה. פה ושם מתגנבת גם ביקורת חברתית, למשל בקטע: "כשאני רואה זית בא בימים בחצרו של בית שזה עתה נבנה… אי הנוחות שלי סיבתה… שלא כל הזיתים הזקנים האלה הגיעו למקומותיהם החדשים ברצון טוב ובאופן חוקי."
שלו מספר על גינת הבית הצנועה והפרטית שלו, אבל יחד עם זאת הוא מודע לכך שהוא חלק משרשרת דורות בתוך היסטוריה ארוכה. הוא מטפח את גינת הבר שלו לא רק להנאתו, אלא גם למען הדורות הבאים. זו הסיבה לכך שהוא מקפיד לא להרבות צמחים רק באמצעות ייחורים ופקעות, אלא גם באמצעות זריעת זרעים. ההמתנה שזרע רקפת או חצב ינבטו, יצמיחו פקעת, ויהפכו לצמח גדול ופורח אורכת שנים. שתילת פקעת מניבה תוצאות מהירות יותר, אבל יש חשיבות רבה בשימור המגוון הגנטי של צמחי הבר של ישראל, וזה יכול להתבצע רק באמצעות זרעים.
קטע שמתאר יפה את גישתו של שלו לגינתו ולחייו: "בהיותה שלוחה של הטבע, הגינה היא שעון אנלוגי, יש לה מחוגים והם נעים בעיגול: יש לה המחוג הקטן של הזמן הגדול, הוא מחוג השנים ועונותיהם, ויש לה המחוג הגדול של הזמן הקטן, הוא המחוג של שעות היממה, ושניהם לא רק נראים לעין אלא גם נשמעים באוזן ומורחים באף… צל האלה, בגודלו, בכיוונו ובצינתו אומר לי תשע בבוקר, העלעלים האדומים של הרימון מורים תחילת מרס, גודלם של עלי החצבים שבקצה המדרון מזכיר לי לפני כמה שנים זרעתי אותם, ממש כמו שעורי ושיערי מונים את שנותי שלי. וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים."
גינת בר הוא אחד הספרים שנהניתי לקרוא השנה, היו קטעים רבים שחזרתי וקראתי רק כדי ליהנות ולהתמוגג שוב מהניסוח המבריק, מההומור, ומהעומק התרבותי הניכר מהם. נהניתי מאוד גם מאיורי הספר. הם אינם איורים בוטניים מדעיים שחלים עליהם כללים נוקשים, אלא איורים אומנותיים, יפים, עדינים ומלאי רגש.
שתהיה לנו שנה טובה ושלווה, שכל דבר יבוא בעִתו, שנה של צמיחה ושגשוג.
רונית ש' דינצמן
