בכיתה ב' נרשמתי לספריה שמול ביתי. אהבתי לקרוא, והגעתי לספריה כמעט מדי יום. עד מהרה רציתי לקרוא ספרים ארוכים יותר ומורכבים יותר. לא פעם, כשניגשתי אל הספרנית עם הספר שבחרתי, היא לא הסכימה שאשאל אותו בטענה שאינו מיועד לגילי. הסיטואציה חזרה בתכיפות הולכת וגוברת. גם לשאול שני ספרים ביום לא הייתה אפשרות – ראיתי שהספרנית נזפה בילדים שהגיעו פעמיים ביום.
אגב, לפני מספר שנים קראתי ראיון עם אורי אורבך ז"ל, הוא סיפר על ילדותו. הסתבר שגדל לא רחוק ממני, כי בריאיון הוא הזכיר את הספרנית יודית מספריית ארגוב שרדתה בילדים שהיו מנויים בספריה.
מאחר שיודית הספרנית לא הרשתה לי לשאול ספרים שעניינו אותי, התחלתי לחפש ספרים במקומות אחרים. המקום הראשון שבו חיפשתי היתה הספריה בביתם של סבתא וסבא שלי. היו להם מעט מאוד ספרים שהתאימו לגיל שלי, כי עדיין העדפתי לקרוא עם ניקוד. אחרי שקראתי את כל ספרי הקריאה המנוקדים שהיו להם, נשארתי רעבה לעוד ספרים. התחלתי לחטט בספריה, ובלי חדווה ניגשתי למדף שעליו היו מונחים כרכי אציקלופדיית "מכלל". הוצאתי כרך אקראי, דפדפתי ופתחתי בעמודים אקראיים, אם נתקלתי בערך מסקרן – קראתי אותו. הפכתי לקוראת מתמידה ונלהבת של "מכלל".
יום אחד פתחתי בערך "דינוסאורים". עד אז מעולם לא שמעתי את המילה הזו, השורות הראשונות עוררו את סקרנותי והמשכתי לקרוא. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה וארוכת שנים עם דינוזאורים.
לפני מספר שנים התעוררה סקרנותי – מה היה בדינוסאורים באנציקלופדיה מכלל שכל כך כבש אותי?
פניתי לאיתמר לוי, מאתר הספרים, וביקשתי ממנו שימצא בשבילי את הכרך שבו הופיע הערך "דינוסאורים". כעבור זמן מה הוא איתר את הספר בשבילי. כשהספר הגיע אלי פתחתי אותו בהתרגשות. הדפים הצהובים, הפונט הישן, והניקוד החזירו אותי לילדותי. והנה הדינוסאורים.
בטקסט חוזרות המילים "מוזרים" "מטילי אימה" ומצד שני "לא נוראים כלל וכלל". והנה איור בשחור-לבן. איור אחד, האיור שהצית את דמיוני.
בעלי החיים האלה, שמעולם לפני כן לא שמעתי עליהם, כבשו אותי. התחלתי לצייר דינוזאורים, בהתחלה את הארבעה שהופיעו באיור, אבל עד מהרה התחלתי לדמיין ולהמציא סוגי דינוזאורים חדשים בעצמי.
אני חייבת להסביר: השנים – שנות השמונים, פתח תקווה. לא היו אז ספרי ילדים על דינוזאורים, לא היה אינטרנט. מלבד האיור האחד ב"מכלל" – לא ראיתי שום ציור של דינוזאור. לכן הייתי צריכה לדמיין ולהמציא סוגי דינוזאורים בעצמי.
תיקיות הציור שלי התמלאו דינוזאורים, וגם היומן, עטיפות המחברות, וקירות החדר שלי. הייתי הילדה הזו שאוהבת דינוזאורים – תחום עניין חריג וייחודי ביותר בפתח-תקווה של שנות השבעים-שמונים.
הצטערתי מאוד שדינוזאורים אינם קיימים עוד, שאני לא יכולה לראות אותם במציאות, ואולי אפילו לגדל דינוזאור בבית. התחלתי לחשוב על אפשרויות איך יכול להגיע לעולם דינוזאור בימינו.
לספרייה המשכתי ללכת. הייתה אליה דרך קיצור שעברה למרגלות מסלעה גבוהה מאבנים לבנות שהקיפה את שולי הגן הציבורי שמול ביתי – גן ארגוב. בחורף אי אפשר היה לעבור שם, כי האדמה היתה חלקלקה ובוצית. בקיץ האדמה היתה יבשה והחללים שבין הסלעים רחשו חיים – נמלים, ציקדות, חרקים, לטאות. פעם ראיתי שם נחש.
אולי אחת האבנים האלה היא בעצם ביצה מאובנת של דינוזאור?
אולי חום הקיץ יפשיר אותה יום קיץ אחד ויבקע ממנה דינוזאור קטן?
ואולי זה יקרה בדיוק כשאעבור שם בדרך לספריה?
המשכתי להפליג בדמיוני: במה אאכיל אותו? איך יסתדר בעולם המודרני? לאיזה גודל יגיע בסוף?
כך נולד סיפורו של הדינוזאור האחרון.
סיפרתי אותו לראשונה לאחותי הקטנה, בליל חורף, כשאנחנו מכורבלות מתחת לשמיכת פוך מקופלת ומפותלת לצורת מסלעה.
העניין בדינוזאורים המשיך ללוות אותי גם בשנים הבאות. אפילו קירות חדרי במעונות האוניברסיטה היו מכוסים ציורי דינוזאורים.
.
לצד תחביבי הקריאה והדינוזאורים, ליווה אותי כל חיי תחביב נוסף – כתיבה. כתבתי ואיירתי את סיפורו של הדינוזאור האחרון, והוצאתי אותו ב 1993 כספר ילדים ששמו "זואי, הדינוזאור האחרון"
הספר הופץ ונמכר, אבל לא שמחתי בו, מאחר שרק הכריכה הודפסה בצבע. האיורים הפנימיים הודפסו באיכות נמוכה. בשלב מסויים אספתי את כל העותקים שנשארו וגנזתי את הספר.
דינוזאורים המשכתי לאהוב, ואת הסיפור של הדינוזאור האחרון כתבתי מחדש.
.
בשנת 2008 הוא יצא לאור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, כספר נוער צעיר ששמו "הדינוזאור מרמת-גן".
העבודה על איורי הספר
הספר מתאר את חייו של זואי במשך שלוש שנים, במהלכן הוא משתנה בדרמטיות – הופך מתינוק בגודל חתלתול לבוגר בגובה 9 מטרים. האתגר היה לשמור על עקביות בתיאור דמותו של זואי, שיהיה ברור שכל הזמן מדובר באותה דמות, ויחד עם זאת להפוך אותו מתינוק שראשו גדול, צווארו קצר, וגופו קטן, לבוגר שראשו קטן יחסית לגופו, צווארו ארוך, וגופו גדול וכבד.
עבדתי על האיורים במשך חודשים ארוכים, ישבתי עם סרגלים ומחשבון, חישבתי פרופורציות ראש:גוף בכל גיל בחייו של זואי, וגם את הפרופורציות שלו יחסית לאורי, הילד שמגדל אותו, ויחסית לחפצים שונים בעולמנו.
נוסף לכך שזואי גדל במהלך הספר, גופו גם הולך ומתכסה כתמים, והכתמים הולכים ומתכהים, וגם כאן היה חשוב לי לשמור על רציפות. לאחר שכל האיורים היו צבועים ציירתי את הכתמים על גופו של זואי. לדוגמא: אם הוספתי כתם חדש על הזרוע, הוספתי את הכתם באותו מיקום גם באיורים הבאים, תוך כדי הכהייה והגדלה שלו.
בסוף הספר זואי בודד, ומייחל לפגוש מישהו דומה לו, הוא חולם לפגוש דינוזאורית. האתגר האחרון היה לצייר דינוזאורית על בסיס דמותו של זואי, בלי להפוך אותו לדמות נשית באמצעות קלישאות כמו ריסים ארוכים, שפתיים משורבבות או סרט על הראש.
.
הדינוזאור מרמת גן ממשיך לעשות את דרכו בעולם. ממש עכשיו מלאו 10 שנים ליציאתו לאור. הוא נבחר למצעד הספרים, ומדי פעם אני מקבלת שאלות ופניות מילדים שכותבים על אודותיו יומני קריאה. לפני שנה הודפסה מהדורה רביעית שלו, וילדים שעדיין לא נולדו כשהוא יצא לאור לראשונה מכירים אותו עכשיו. הספר מיועד לבני 8-12 אבל התברר לי שהורים לילדים צעירים יותר קוראים אותו לילדיהם, פרק אחר פרק, לפני השינה.
לחוויה מושלמת – מומלץ להקריא את הספר תחת שמיכת פוך מפותלת לצורת מסלעה.
.
רונית ש' דינצמן
