גיבוריהם של ספרי ילדים רבים הם בעלי חיים. כולנו מכירים ואוהבים את פו הדב ואת חבריו איה, חזרזיר, רו. גם פדינגטון הדוב זכור לטוב. הדמויות מ"הרוח בערבי הנחל" – קרפד, חפרפר, עכברוש ונברן מוכרות בכל העולם, וכך גם הדבורה מאיה, במבי, גיבורי ספר הג'ונגל, ועוד ועוד . בעלי החיים האלה הם בעלי חיים מואנשים. לכל אחד מהם יש אופי, אישיות, עולם פנימי, רגשות אנושיים, מחשבות, חוזקות וחולשות.
השימוש בבעלי חיים מואנשים בסיפורי ילדים עוזר להרחיק את הסיפור מהעולם של הילד, ומאפשר לעסוק בנושאים חברתיים ורגשיים באופן קל וישיר, ללא שיפוטיות שהייתה מופנית כלפי בני אדם, ילדים או מבוגרים, שהיו נוהגים באופן שבו נוהגים בעלי החיים שבסיפורים.
קוין הקואלה תקוע למעלה מאת רייצ'ל ברייט וג'ים פילד
קוין הוא קואלה צעיר שמבלה את ימיו בהיצמדות לצמרת עץ גבוה. מתחתיו כל החיות משתעשעות ומתרוצצות, אבל הוא פוחד לרדת, ומעדיף להיצמד אל המקום הבטוח שלו. חבריו לא מוותרים, והם מזמינים אותו שוב ושוב לרדת למטה ולשחק איתם, אבל הוא מסרב. יום אחד קורה דבר בלתי צפוי וקוין מוצא את עצמו במקום חדש. חבריו הנאמנים מעודדים אותו ועוזרים לו להסתגל לשינוי בחייו.
התרגום והחריזה של גליה אלוני-דגן נפלאים, האיורים מלאי צבע ותנועה, כבונוס, הם מעניקים לקוראים הצצה לנופי אוסטרליה ולבעלי החיים שלה. הספר מתאים לבני 6 – 5.
.
הסיפור של דיוה ופשפש מאת מו וילמס וטוני דיטרליצי
דיוה היא כלבה לבנה ומטופחת שמתגוררת בקומת הקרקע בבניין פריזאי מפואר. היא כלבה חששנית ונבחנית.
פשפש הוא חתול שחור-לבן, גדול וכחוש, שאוזניו המצולקות מעידות עליו שידע כמה קרבות רחוב בחייו. הוא "קול", נינוח, ולא מתרגש בקלות. הוא גם לא מאשר ולא מכחיש שיש לו פשפשים.
האיור מגלה לנו את התשובה.
פשפש הוא משוטט עירוני (בצרפתית, Flâneur) הוא משוטט ברחובות, מתבונן, מחפש סיפורים, ואוסף חוויות. יום אחד הוא מבחין בדיוה מבעד לסורגי שער החצר שלה. הם מתיידדים ופשפש מספר לה סיפורים על רחובות פריז, על העולם שמחוץ לחצר שלה. הסיפורים מציתים את דמיונה, אבל היא פוחדת לצאת אל הרחוב. אפשר להבין אותה: "דיוה הייתה כלבה קטנה, קטנה אפילו מכף רגל של אדם. הדרך שבה כף רגל נוהגת לנחות משמיים גרמה לה להבין עד כמה יהיה קל למחוץ אותה. גם העובדה שכפות רגליים הגיעו בדרך כלל בזוגות, לא שיפרה את המצב".
בעידודו של פשפש, יוצאת לבסוף דיוה אל הרחוב והם מטיילים יחד. הוא גם מלמד אותה להתמודד עם רגלי בני אדם. בתמורה היא מעודדת אותו להיכנס אל חצר הבניין המפואר. פשפש פוחד מחצרות ומבניינים, כי הוא יודע שהם כוללים מטאטאים, ובדרך כלל המטאטאים מונפים על חתולים. בסופו של דבר פשפש מעז להיכנס אל החצר, ואחר כך אל הדירה שבה מתגוררת דיוה. מתברר שלבעלים של דיוה, אֶוָה, יש מטאטא. ציפיתי שאישה שמגדלת כלבה גזעית זעירה ומטופחת תגרש את חתול הרחוב המפורעש, אבל אֶוָה מארחת אותו בנדיבות . המטאטא שלה לא מונף עליו, אלא רק מלטף את הרצפה. פשפש ודיוה, שעזרו זה לזה להתגבר על פחדיהם, ופתחו זה לזה דלת לסגנונות חיים שלא הכירו קודם, הופכים לחברים לחיים.
דיווה ופשפש הם דמויות מקסימות ומעוררות אהדה, הסיפור כתוב באופן שנון, האיורים מלאי הבעה והומור, וכבונוס הם מעניקים לקוראים הצצה לרחובות פריז ולנופיה.
הספר מתאים לקוראים בני 8 – 6 .
.
רונית ש' דינצמן [email protected]
