רננה היא עננה, לא גדולה ולא קטנה, שאוהבת להשתובב.
"הרחק למעלה, חי שמיים, רננה שינתה צורה. פרשה מפרש, הניפה דגל והנה – סירה… ועכשיו היא… סוס מרהיב! דולפין. מדוזה. תרנגול. מכשפה עם אף גדול. עכשיו מגף. הנה ארנבת. קטר עשן, קרונות רכבת!"
רננה, ממש כמו "הביצה שהתחפשה" אוהבת לשנות צורה, להיות משהו אחר בכל פעם. לביצה יש אמא שמנסה להחזיר אותה לתלם ולממש את ייעודה – להוליד את הדור הבא. היא אומרת לה "ועכשיו תעשי כמו כולם", מתיישבת עליה וגורמת לה להוציא מתוכה אפרוח. לרננה יש אמא ואבא שמנסים להחזיר אותה לתלם, ולשכנע אותה להגשים את ייעודה – הורדת גשמים. הם אומרים לה: "הלוא הגיע זמן לגדול?… ואביה עוד מרעים: די למשחקים!… הרי עלינו להוריד גשמים! זאת ה-משימה הלאומית!" אמא שלה אומרת: "מה נועדנו לעשות? להוריד הרבה טיפות. זו דרכנו… כך זה מימים ימימה."
קיוויתי שהוריה של רננה יניחו לה להיות נפש חופשיה משוחררת ממחוייבות וממסורות ישנות, אבל הם לא. הם שולחים אותה לקייטנה לעננים שלפי ההבטחות בסופה "הבן הבת – הם מורידים גשמי ברכה".
בקייטנה רננה פוגשת עוד "לייט בלומרים" כמוה, קשה לה להתרכז, היא רוצה להיות חופשיה. בסופו של דבר תרגיליה של המדריכה מצליחים לחולל בה שינוי:
"זה קורה לה כך לפתע, באמצע התרגול…
בתוך תוכה היא מרגישה באיזה מין חלחול.
דליפה.
זליפה.
שמץ נזילה.
זליגונת.
והינה טפפפפ –
טיפה ממש.
טיפה
ועוד טיפונת.
המון טיפות."
מזכיר את הביצה:
"יום אחד הייתה לה הרגשה מוזרה.
משהו
נע בה
וזז בה
וזע בה…"
.
בסופו של דבר רננה נכנסת לתלם, "עושה כמו כולם" ומורידה מים. או אולי מולידה מים.
.
ב"הביצה שהתחפשה" ראיתי סיפור אלגורי על כפיית תפקיד האמהות. קשה לי שלא לראות זאת גם ב"העננה רננה".
גם הביצה וגם העננה נדרשות להוליד מתוכן משהו, לממש את ייעודן החברתי, גם אם אינן רוצות לעשות זאת.
גם בסיפורה של רננה אני רואה סיפור של היענות לדרישות חברתיות, לצו הדורות, למסורת. ויותר מכך, היענות לצפייה החברתית להולדה, שרבים רואים בה את המשימה הלאומית. (במילים האלה השתמש אבא ענן).
אולי לא במקרה מסופר כאן על עננה ולא על ענן, שהוא שגור יותר בשפה. הציפייה הזו, המשימה הלאומית הזו, מופנית גם כלפי גברים, אבל הרבה יותר כלפי נשים.
על הביצה זה נכפה בכוח. התרנגולת התיישבה עליה ודגרה עליה, ואילצה את התהליך להתחולל. על רננה זה לא נכפה בכוח פיזי, זה נעשה בדרך של שכנועים, נזיפות וחינוך. כל אלה הצליחו לעורר אצלה תהליך פנימי שגרם לה להוריד גשם.
סוף הסיפור של רננה טוב יותר מסוף הסיפור של הביצה. אמנם רננה הופכת לעננה רצינית ובוגרת שמולידה/ מורידה גשמים רבים אבל לפעמים היא לוקחת לעצמה פסק זמן ויוצאת לשחק, לשוט בשמים ללא כיוון, ללבוש ולפשוט צורות. ובסך הכל היא נראית מאושרת, במיוחד לנוכח הישגיה – גשמים רבים וטובים שמרווים את האדמה.
הספר מסתיים בפניה לילדים שמאזינים לסיפור:
"וגם אתם בנים, בנות, מספרי זכרו רק זאת:
אל נא תשכחו לראות.
ראש הרימו, סנטרים – שאו מבט אל המרומים…
אולי תראו בין מגדלים, גם עננה עם תלתלים.
ואם תלבש צורה של פיל,
צורת שושן, צורת דחליל,
פתאום ספינה, פתאום כדור –
תדעו זאת רננה, רננה מהסיפור."
אולי זו מעין קריאה לילדים להביט באמהות שלהם, ולהבין שכל אמא הייתה ילדה פעם, ואולי הילדה הזו עדיין מסתתרת בתוכה ומבצבצת לפעמים.
ואולי הספר גם קורא להורים להרהר בסוגיות חשובות: עד כמה להניח לילדים להיות נפשות חופשיות ולבחור את דרכם בעצמם, ועד כמה לכוון אותם? מה מידת האינדיווידואליות ההולמת, ועד כמה חייבים למלא את התפקיד החברתי אליו נולדים?
.
את הספר כתבה דורית רביניאן, האיורים של דייוויד הול "ענניים", עדינים כתחרה, ענוגים, כמעט שקופים, מלאי פרטים דקיקים דקיקים, ומוסיפים לסיפור קסם ורוך.
לבני חמש ומעלה. הוצאת עם עובד
.
לקריאת הפוסט על "הביצה שהתחפשה":
