ארפי הוא כלב רחוב, הוא גר בתוך קופסת קרטון בסמטה בין שני בתים, והוא משתוקק לגור בבית אמיתי.
הוא מחליט לפנות לתושבי הרחוב שלו ולהציע להם להיות הכלב שלהם.
הוא פונה אליהם במכתבים. (איך הוא כותב? – אוחז את העיפרון בפיו). ראשית הוא פונה למשפחה עם הילדים שמתגוררת בבית הצהוב, ומבטיח שהוא אוהב לשחק ושהוא כלב טוב. כשהוא מקבל מהם מכתב תשובה שאינם מעוניינים, הוא פונה לבעלת האטליז. הוא מבטיח לה שישמור על ניקיון הרצפה, אבל גם היא לא מעוניינת בו. וכך הלאה והלאה, פונה ארפי לבתים נוספים ברחוב. כולם מסרבים לו.
נקודה נוגעת ללב היא שארפי לא רק משתוקק לבית, הוא משתוקק להיות שייך, הוא משתוקק להיות בקשר הדדי, לקבל בית אבל גם להביא תועלת. הוא פונה קודם כל למשפחה עם החצר והילדים, לא לבעלת האיטליז.
עדה לנסיונותיו של ארפי למצוא בית היא הדוורית. היא זו שבאמצעותה הוא שולח את מכתביו, והיא זו שמוסרת לו את מכתבי התשובה. היא לא חלק מהסיפור, אנחנו רואים אותה רק באיורים. רואים שהיא קוראת את המכתבים, ורואים את התקווה ואת הצער בהבעות פניה.
לאחר שארפי מקבל את הסירוב מהבית האחרון, הוא מיילל ונרדם בקופסה שלו. כשהוא מתעורר בבוקר הוא מוצא מכתב דבוק לקופסה.
זהו מכתב מהדוורית. היא, שהייתה עדה אילמת למאמציו מצטרפת עכשיו לסיפור. במכתב היא מציעה לו להיות הבנאדם שלו.
ארפי מסכים, והסיפור מסתיים בהפי אנד מרגש.
זהו פיקצ'ר בוק, הסופר טרוי קאמינגס, הוא גם המאייר, והוא יצר שילוב מושלם בין הטקסט לאיורים, במיוחד בדמות הדוורית, שבתחילת הספר מופיעה רק באיורים, ובהמשך הופכת לדמות משמעותית בסיפור.
הבחירה לספר חלק ניכר מהסיפור באמצעות מכתבים מרתקת. מעניין מאוד להתעמק במכתביו של ארפי ובמכתבי התשובה, גם בטקסטים וגם בין השורות. ארפי כותב מכתבים כנים מאוד, ובכך משקף אחת מתכונותיהם של בעלי חיים וכלבים בפרט. כלבים מביעים את רגשותיהם באופן כן וברור. מכתבי התשובה מבני האדם מנומסים, אבל אינם כנים, ומשעשע לראות איך הסירובים מנומקים במתק שפתיים. (נראה שלא במקרה קוראים למשפחה הראשונה שמסרבת לו – משפחת דובשני).
סיפור מקסים, מלא חמלה ונוגע ללב, פיקצ'ר בוק במיטבו.
רונית ש' דינצמן
